The Year Book / פרק שלוש / 03
Return of the Crown
המזרח החשיך. מערב ענה באור.
35 מסגרות / Crown_003 / גישה אושרה
בצע את הפרק לקולהמפה נקרעה.
עקבתי אחרי התפר מערבה. קו הרקיע הישן נסוג עד שזה היה רק קו במזג האוויר. לפני כן, המדינה נפתחה כמו שאלה גדולה מדי כדי לענות. נשאתי את מה שעדיין היה חשוב. כל השאר הפך למרחק.
התחילו עם חיבוק.
החזרה מתחילה בחיבוק. נביחה, עיניים עצומות, ידיים מוצאות את מקומם. אחרי כל הדיבורים שלנו על עלייה, אני אוהב תמונה שמחזירה אותנו לקרקע. Criminal Code בדק את כס המלכות והמליץ על העץ הזה. יש לו שורשים טובים יותר.
משקל של דבר קטן.
שתי נוצות כסף נושאות את האור נגד אדום ושחור. אני יכול לצלם את הצורה שלהם מבלי להעמיד פנים שאני יודע כל מה שהם אומרים לאדם שלובש אותם. Aurelian משאיר את החלק הזה של התקליט פתוח. יש סיפורים השייכים לאדם שבוחר מתי לספר להם.
פנו מקום ליוצרים.
החדר מתכנס סביב עבודה לא גמורה. מברשות זזות, אנשים נשענים קרוב יותר. יש אומץ לתת למישהו לראות אותך עושה בחירה לפני שאתה יודע אם זה יחזיק מעמד. Criminal Code רוצה מושבים בשורה הראשונה. אני רוצה לזכור כמה אפשרות מתאימה בתוך חדר צפוף.
רשות לצאת לדרך
הגדר נשארת רכה; המטוסים מחכים מעבר לה. עזיבה יכולה להתחיל הרבה לפני שמשהו עוזב את המזח. עברתי מספיק זמן על מחסומים כדי להעריך מסגרת שמשאירה את המרחק פנוי. Aurelian הוא אריזה קלה. Criminal Code כבר טען מושב החלון.
הרחוב פוגש את קצב הצעדים שלכם
מבט מסתובב לאחור; הרחוב שומר על שורותיו. הז'קט, המגפיים, הזווית של הכתף כל לקבל לומר. אני בטוח יותר במתן הדרכה עכשיו, ויותר מוכן לתת לאדם מולי לשפר את זה. סגנון הופך לשיחה.
האופק לא נתן הוראות.
הגעתי עם יותר שמיים מודאות. הרוח נעה בכל המקומות שתוכנית הייתה אמורה להיות. לא הייתה כניסה מרשימה. הייתה שעה לאחר מכן, ואז בשעה שלאחריה. אי שם בחושך, Criminal Code מצאתי התאמה.
חדר מלא דרכים אפשריות.
גלגל מחכה מתחת לחלון, מוקף בדרכים אחרות להחזיק נתיב. החדר עדיין, אבל הצורות זוכרות תנועה. Aurelian מתחיל מלאי. Criminal Code שואל איזה גלגל מנווט את העתיד. אני עסוק בצפייה באור חוצה את היער.
מבט שאינו נסוג
העיר עולה מאחורי זוג זרועות מנוחה. המבט נותן למסגרת את המרכז שלה. דיוקן חזק יכול להגיע ללא מחווה גדולה; לפעמים הוא זקוק למקום נוח להישען ומספיק אמון כדי לפגוש את המצלמה. השאר הוא לשים לב.
לפני הצעד הראשון.
לפני הלוח הופך לתחרות, מישהו צריך להוציא את החלקים. אני אוהב את החלק הזה: החולה עובד לפני הצעד החכם. Criminal Code טוען שיש לה אסטרטגיה. Aurelian שואל אם כל אחד מקבל תור. הידיים ממשיכות לערוך את השולחן.
שמחה שייכת לקבוצה.
שני סינרים, שני חיוכים, וצחוק שאינו זקוק להקדמה. ככל שאני עושה את זה, פחות אני רוצה תמונה לקטוע את הדבר הטוב שקורה לפניו. Blueberry הכריזה על עסק המלכות החיוני הזה. ייתכן שהפגישה תמשיך לצחוק.
משרד עם אופק
המסך תופס את האור האחרון ליד אופק גדול הרבה יותר. מה שהופך את הדברים יכולים לקחת אותנו עמוק לתוך מלבן קטן; המים שומרים על העולם רחב. Eonix שואל מה קורה כשאנחנו מסתכלים למעלה. Aurelian חוסך את הגיוס. Criminal Code מבקש עוד חלונות שבאמת נפתחים.
המשיכו ללכת בתוך הפריים
הסמטה מציעה מאה סימנים המתחרים זה בזה. אדם אחד ממשיך לרכוב ביניהם. תצלום יכול להכיל את כל המרקם הזה בלי לבקש מהדמות להסביר את העיר. אני לומד להשאיר מרחב סביב חיים. Criminal Code מאשרת מסלול שיש לו יותר מיציאה אחת.
עשיתי קצה לעמוד על.
בחירות קטנות החלו להחזיק מעמד. פגישה של בוקר. הבטחה נשמרה. יד התקבלה כאשר הוא הגיע לכיוון שלי. לאט, העולם רכש צורה שאוכל לעבור דרכה שוב. Aurelian השאיר אור בשוליים. למדתי למצוא אותו.
תנו לאחר הצהריים להתנהל בנחת
השעון ממשיך לספור, הווילונות נותנים לאחר הצהריים לעבור. פעם רציתי שכל תמונה תכריז על עצמה. זה יכול לדבר בשקט. Aurelian הפסיק להפוך דפים לרגע. אפילו Criminal Code יודע מתי לעזוב חדר שקט בדיוק כמו שהיא מצאה אותו.
השירים שאנחנו מוצאים יחד
ידיים לעבור רשומות, מחפש שם, שרוול, צליל שווה לקחת הביתה. הארכיון הופך למקום מפגש. זה עתיד שאני רוצה עבור העבודה: משהו שאנשים יכולים להיכנס אליו יחד. Amélie מחפש זיכרון. Eonix מקשיב למה שבא הבא.
הצבע בוחר בדרך הצרה
המעבר צר; לצבע יש מקום לזוז. שמלה, קיר, קו של שמיים יכול לבנות במה שלמה כאשר מישהו מוכן לעמוד שם. Criminal Code שואל מי אישר את המיקום. התמונה מציעה תשובה מעניינת יותר.
רגע שכולו שלכם
עיניים עצומות, יד מתיישבת, ואור השמש הולך בדרכו השקטה. דיוקן לא תמיד צריך להסתכל אחורה על הצופה. לפעמים הדבר החזק ביותר שאני יכול לעשות הוא מקום למישהו להיות נוכח בתנאים שלהם. המסגרת יכולה לחכות.
איש אינו חייב להיעלם
שמונה אנשים חולקים את המסגרת מבלי להפוך לאותו אדם. תבניות נפגשות, ביטויים שונים, והתמונה מתעשרת מזה. זה סוג הממלכה שאני רוצה לבנות. Criminal Code סופר את הכתרים. Aurelian מוודאים שנזכרנו בפרצופים שמתחתם.
ללבוש את היצירה
הנה זה: צבע, פרופיל, כתר בצורת להבה. הכותרת של הפרק פתאום יש אובייקט לעמוד לצד. Criminal Code רוצה לשאול אותו. Aurelian מזכיר לה שתמונה היא הזמנה להסתכל. האדם עדיין שייך לעצמו.
העיר נכנסה דרך העדשה.
Vancouver הגיע מסגרת אחת בכל פעם. זר שעושה מוזיקה. צבע נגד הגשם. פנים מופנות לכיוון האור. המצלמה נתנה לי דרך לפגוש את מה שהיה מולי. רחוב לא מוכר יכול להפוך למקום שרציתי לראות שוב.
מצאו את האחיזה שלכם
אבן עולה בטורים חדים; אדם מוצא מקום ביניהם. סולם נותן את המסגרת הדרמה שלה, אבל הפנים שומרות אותו אנושי. Abel Blackwood זוכר מה שהנפילה לימדה את העלייה. אני לומד לצלם תמונות שיכולות להחזיק הן כוח והן מקום לנוח בו.
לשאת את מזג האוויר שלכם
כובע צהוב מביא מזג אוויר משלו ללבנים ובטון. המדרגות נותנות דיוקן קצב; האדם נותן לו אופי. הביטחון נעשה פחות על שליטה בכל פרט ויותר על זיהוי כאשר הפרטים כבר יודעים איך להסתדר.
הסימן הבא שלכם
אחרי הכתר, מברשת פוגשת את הבד. העבודה ממשיכה בקנה מידה של יד. Aurelian שומר את התקליט; Criminal Code פותח את הדלת הבאה. אני מביא את המצלמה ואת הנכונות להתחיל שוב. יש מקום מעבר למסגרת הזאת. less we fear the fall
שיר לפני המחט.
יד עוצרת בין שרוולים. במקום כלשהו בשורה זו הוא צליל שעשוי לשנות את אחר הצהריים. אני אוהב את תשומת הלב שמגיעה לפני הבחירה. Amélie אפשר לזהות את ההרגשה: זיכרון יכול להתחיל לחזור לפני שהמחט נוגעת בשיא.
מקום להתנהל בנחת
בטון, מעקה, חלקת צל, ומישהו עושה את הצעדים משלהם. דיוקן יכול לצמוח מהדרך שבה אדם מתמקם במקום. אני מרגיש יותר בנוח לתת לזה לקרות לפני שאני מגיע לכיוון אחר.
הזמנה מעל הרעש
שתי מילים עולות מעל הרעש. הזמנה קטנה, בהתחשב בהרבה שמיים. Bella מאשר את הרגש. Criminal Code יש שאלות על תקציב הבלונים. אני כל הזמן חושב כמה תמונה יכולה לומר כשאנחנו נותנים לדבר פשוט להישאר פשוט.
הכתר שינה משקל.
הפסקתי לחכות לחדר שיזהה אותי. הייתה עבודה לעשות וקול להתאושש. Abel Blackwood שמר את שיא הנפילה. Criminal Code שמר על הדלת, בקול רם. התחלתי להבין מה אני יכול לשאת קדימה, ומה שאני סוף סוף יכול להגדיר למטה.
הכתר כבר היה בתהליך צמיחה
עיניים כחולות בנוצות, עקומה של ירוק, תיאטרון קטן בהסדר. The Kingdom בילה פרקים דנים כתרים; צבע ממשיך להמציא משלו. Aurelian חוקר את התבנית. אני עוקב אחר השינויים הקטנים באור שיוצרים מרקם מוכר ששווה לראות שוב.
חלק מההחלטות צריכות שולחן.
ידיים פוגשות את השולחן, הקלפים שומרים על האפשרויות שלהם פתוחות. החלון עושה את רוב התאורה, והחדר מספק את שאר הסיפור. Criminal Code רוצה לדעת מי סוחר. אני שמח להישאר עם הרגע לפני שמישהו מחליט.
גם הממלכה צריכה הוראות דרך
לשם שינוי, המסר המסתורי מגיע עם חץ. כל מסע גדול בסופו של דבר זקוק לסימן שימושי. Criminal Code זה נקרא תשתית מצוינת. Aurelian הוא סירב לכתוב על זה נבואה. אני שומר את התמונה בכל מקרה, גם דברים רגילים שייכים לסיפור.
תנו ליער לקבוע את הקצב
שמלה לוכדת את האור בעוד היער שומר צלליו. לתנוחה יש מקום לנשום בתוך האפלה הזאת. אני סומך על מסגרת שקטה יותר ממה שהייתי פעם. הוא יכול להחזיק אדם בבירור מבלי לבקש מכל הרקע להסביר את עצמו.
תחושה בקצות האצבעות
לפני שסגנון הופך לצללית, יש מרקם מתחת ליד. צבע תופס אותנו; בד גורם לנו להשהות. צילום החלטות קטנות אלה מזכיר לי כמה אישי מחפש יכול להיות. האדם שבוחר מקבל להחליט מה מרגיש כמו אותם.
למועצה יש תוכניות אחרות.
שתי דמויות ירוקות סוקרות את החדר מהרמה שלהן. העלים עושים רקע יפה, הציפורים חייבות למצלמה שום דבר. Criminal Code הוא הציע אותם להיות יו"ר הפגישה. Aurelian מחכה לראות אם אחד מהם מקבל את האג'נדה.
משהו החזיק מתחת לרגליי.
לרגע, האדמה נשארה יציבה. אני לא שם את מה שבא אחר כך. עשיתי מקום קטן עבורו: תמונה שעדיין לא צולמה, שיר ללא השורה הראשונה שלו. מעבר למסגרת האחרונה, האופק החל להתחמם. השארתי את זה פתוח.
הארכיון צריך סולם.
המדפים ממשיכים לעלות, ומישהו חשב להביא סולם. ארכיון יכול להחזיק שנים של אנשים אחרים מה שהופך משהו ששווה לשמור. Eonix רוצה לשמוע הכל. Aurelian מציע להתחיל עם שיא אחד ולתת לו את תשומת הלב שמגיעה לו.
בבית אחר הצהריים.
עץ, דשא, מעיל חיוור, מקום נוח לעמוד בו. יש דיוקנאות המתאחדים באמצעות הסכמים צנועים אלה בין אדם למקום. הפכתי להיות בטוח יותר באור שאני רוצה, ויותר סקרן לגבי מה שמישהו מביא אליו.
אספו את מה שתוכלו לטפח
סגול חוזר מהשמלה אל הפרחים. יד אוספת גבעול; המספריים עושים בחירה זהירה. Spark הייתי מזהה סוג כזה של עבודה. הצמיחה מבקשת מאיתנו להבחין בדבר הקטן שלפנינו, גם כאשר אנו חולמים על יער.
הרחוב מוצא מנגינה.
יד עוקבת אחר הצוואר הארוך של הכלי בזמן שהאחר מביא את המיתרים לחיים. הרחוב הופך למקום להקשיב. זו הסיבה שהמוזיקה ממשיכה למצוא את דרכה לתוך התמונות: תשומת הלב משתנה כאשר אדם אחר נותן רגע של צליל.
עמדו במקום שבו האור יכול למצוא אתכם
הגג מצייר קו ארוך לכיוון השמיים; הדיוקן מחזיק את מקומו למטה. אני אוהב את האיזון בין בניין עם כל כך הרבה נוכחות ואדם שלא צריך הקדמה משוכללת. Aurelian שומר את המסגרת פתוחה. יש מקום לעמוד כאן.
קצת מקום למה שיבוא בהמשך.
מעיל חיוור, קיר כחול, מבט הנודד מעבר למסגרת. הפרק גדל, והנוף עדיין יש לאן ללכת. Criminal Code בודק את הדלת הבאה. אני שומר את המצלמה מוכנה, עם יותר סבלנות עכשיו לחיים שעדיין לא נכנסו לתמונה.
הסיפור הבא יכול להיות שלך.
בואו נעשה משהו
שווה לשמור.
דיוקנאות, חגיגות קטנות, רעיונות עצמאיים ועמלות שאפתניות. תתחיל עם מה שחשוב לך.