The Year Book פרק ראשון. 01
Journey Through Memories
החדרים התחזקו. הארכיון גדל עמוק יותר. משהו בי נפל מאחורי.
54 תצלומים / MEMORY_001 / שום דבר אינו רגיל
בצע את הפרק לקולחזרתי לרעש.
העיר הייתה מוכרת. העיניים שלי היו שונות. עקבתי אחר מוזיקה דרך דלת פתוחה נוספת וביקשתי הזדמנות לצלם את מה שקרה שם. עדיין היה כל כך הרבה דברים שלא יכולתי לשלוט בהם. למדתי לעבוד עם האור שהגיע.
אחרי הרעש.
החדר מתפוגג
קול נגד החושך.
הלילה אוסף אותנו.
צחוק דרך הערפל.
העד בקהל.
אחר צהריים שנשאר
כל המילים בעל פה.
רגע לפני המסגרת
כל חדר הפך לעולם.
הבמה פינתה את מקומה לאולפנים, זרים לפרצופים מוכרים. הזמנה אחת הובילה לאחרת. הימים החלו לחפוף בקצוות. יכולתי לשמוע חדר לפני שנכנסתי אליו, להרגיש את הרגע שלפני שהוא נשבר. הביטחון הגיע בשקט, במסווה של אימון.
האדם שמתחת לתנוחה
מקום שקט לנחות בו
כאשר השמחה ממלאת את המסגרת
מקום להתהוות
בין חדר אחד לשני.
החזירו אותו לחדר
כשהפזמון מוצא אותנו
מה שהחדר זוכר.
לפני הצעד הראשון.
האור נע מהר יותר.
ניסיתי לשמור על הכל. מחווה. צבע. השני לפני שמישהו צחק. הלילות נעלמו אל תוך מסך העריכה בעוד למחרת בבוקר חיכה בדלת. הארכיון המשיך לגדול. איפשהו בתוך כל התנועה הזאת, הפסקתי לשים לב לקצב שלי.
השקט שאחריו.
בין השעות החולפות
דיוקן בכחול
לפני הפזמון הראשון
קצב משלהם.
העיר, בין מילים.
חדר מלא כוכבים.
החיוך בין השירים
ביחד במסגרת
ואז מישהו הביט לאחור.
שיחה שינתה את המסגרת. המצלמה הורידה. אדם יצא מהתמונה שניסיתי ליצור. התחלתי להבין מדוע תמונות מסוימות נשארו איתי: נזכרתי איך זה מרגיש להיות שם עם מישהו, לפני שזכרתי את ההגדרות.
בחיבוק החושך
לרכות יש כאן מקום.
מביטים בחזרה אל העד
העבודה מעבר למסגרת
צבע שהעיר שמרה.
הגוף שומר סיפור.
מה שאנחנו בוחרים לשאת
חדר שמקשיב
האדום שאנחנו זוכרים
ההד שרד את החדר.
מחיאות כפיים לא יכולות להגיד לך מתי להפסיק. עקבתי אחר ההשתקפות שלה יותר ממה שהתכוונתי. בסופו של דבר הרעש התדלדל, והשאלות השקטות חזרו. מה בניתי? מי עדיין היה לצידי? Aurelian שמר את השאלות. Criminal Code ניתק את המגבר.
קרוב מספיק כדי לשמוע
מקום בתמונה
המרחק שקול יכול לחצות.
ידיים סביב הפריים
מעבר לקיר
צבע בתנועה
מקום לטפס
שקט בפלדה
הפוגה בין דפים
השארתי מקום באלבום.
חלק מהזיכרונות זקוקים לאוויר סביבם. נשאתי את התמונות לתוך עונה איטית יותר. העבודה לימדה אותי כיצד להיכנס לחדר; השתיקה החלה ללמד אותי איך לעזוב אחד. למדתי לשמור על חיים לצד תיעודם.
העיר מעבר למים
באובך החם
מצלמה ביד
הידיים מוצאות את המילים
לאורך הרציף
קול באדום
קרוב לשיר
מגדל בין הבניינים
מבט לעבר האור
הסיפור הבא יכול להיות שלך.
בואו נעשה משהו
שווה לשמור.
דיוקנאות, חגיגות קטנות, רעיונות עצמאיים ועמלות שאפתניות. תתחיל עם מה שחשוב לך.